את לא מתכוונת לצאת מהבית ככה?

את לא מתכוונת לצאת ככה מהבית ?

אמא: "אם אני אתאר לך איך היא יוצאת מהבית את נופלת: החולצה ברוגז עם המכנסיים. המכנסיים רחוקים מאד מהברכיים בכיוון מעלה . אין שום מקום לדמיון. הכל בחוץ. ....... אני לא יכולה לאפשר לה לצאת ככה. זה לא אחראי מצידי............"

כמה פעמים מצאתן את עצמכן נאבקות עם בתכן על האופן בו היא מתלבשת? כמה פעמים מצאתן עצמכן תוהות , זו הבת שאני גידלתי? מאיפה זה בא? מה היא בדיוק חושבת לעצמה?

בגיל התבגרות לובשים הבגדים משמעויות סמליות ומהווים את אחד ממוקדי הקונפליקטים שבין הורים לילדים.

כשאם אומרת לבתה את לא יוצאת ככה היא מתכוונת את לא יוצאת עם החצאית הקצרה מידי, החולצה החשופה מדי, המכנסיים נמוכים מידי ובקיצור את לא יוצאת מינית מידי.

בעוד הנערות רוצות שיתייחסו אליהן באופן שווה האם רואה בהן כמי שזקוקות להגנה.

לאף אחד חוץ מאשר לאמהות לא באמת אכפת מה לובשות הנערות וזהו אות לאינטימיות ולאכפתיות אז למה יש שם כל הרבה מריבות?

אמהות נתונות כל העת במלכוד. מחד הן חשות שזהו תפקין , לחנך את בנותיהן בנושא הלבוש אולם חינוך זה נושא בחובו סכנה בכך שהוא עלול לעורר קונפליקט, לייצר מריבה ולגרום לבת להיפגע.

בנות רוצות להרגיש כי אמהותיהן גאות בהן ובבחירות שלהן.

טאנן מציינת כי בכל מקרה בו אישורה של האם אינו מוחלט עלול הדבר לגרום אצל הבת לפגיעה אשר עלולה להסלים למריבה ולכעסים.

עם זאת הרי ברור שיש פעמים כי הערה כזו או אחרת מתבקשת ( לתפיסת האמהות בודאי – מה אני יכולה לאפשר לבת שלי להיות כ"כ פרובוקטיבית , מה יחשבו עליה, רק שלא תהיה ל"טרף " לבנים וגם מה יחשבו עלי כהורה, איך אני מאפשרת לה להיראות כך..... ועוד המון מחשבות) השאלה היא מה נכון שאמהות יגידו על מנת לעורר את המודעות של בנותיהן?

וכך כפי שמציינת פרידמן אמהות מוצאות עצמן במילכוד כשמצד אחד הן רוצות להשפיע בכיוון הנכון אך נאלצות כל הזמן ללכת על ביצים כדי לא להישמע ביקורתיות ושיפוטיות מידי.

לעיתים הדאגה גדולה כל כך שהיא לא מאפשרת להקשיב לבנותיהן ואלו מאד זקוקות להקשבה תומכת , מבינה וסומכת.

אז מה בעצם קורה ?

בת שמתעקשת על הלבוש נלחמת על האינדיבידואליות שלה, על הפרידה שלה משליטה , על הביטוי האישי שלה .

פרידה אוטונומיה הם מערכים , ממוסר , מקודים של מה הולם ומה לא ובעיקר זוהי דרכן של הנערות להגדיר את עצמן לא דרך מה שהן אלא ובעיקר דרך מה שהן לא והן לא אמהותיהן.

פן נוסף של הקונפליקט קשור למידת הקונפורמיות של האמהות. מחקים מלמדים שככל שהאם קונפורמית יותר ועסוקה ב"מה יגידו" תהיה תדירות המריבות גבוהה יותר.

ככל שהאם משוחרת מהאופן שבו היא/בתה נתפסות כך יש סיכוי לשיח קשוב ואוהד יותר.

רובד נוסף שמתקיים בדיאלוג המורכב הזה שעל הלבוש נוגע בדימוי הנשי של האמהות עצמן ובחלקים המוחמצים והכואבים שלהן , חלקים המגולמים בהופעה של בנותיהן. מתקיים מפגש, לא תמיד מודע בין החלקים הנשיים של האמהות שהן מעולם לא העזו לבטא והנה בתן עושה זאת בעוז . הדבר עלול לגרום לאי נוחות ולא תמיד האמהות ערות לסיבות המקופלות בתחושה זו.

אז איך נכון בכל זאת לנהוג?

ראשית צריך להתאפק. חשוב שאמהות ירסנו את הצורך לבטא את כל המחשבות שלהן אודות לבוש בתן כמו גם את מתן העצה או העזרה.

אם הבנות מבקשות את עצתכן , גם אז כדאי לומר אותן מתוך כבוד לבחירה של הבת , מתוך התייעצות ושיח.

זכרו בנותיכן מבקשות את אישורכן למי שהן.

חשוב לתת להן מחמאות על היצירתיות שלהן, על האומץ שלהן לבטא את נשיותן ואת גופן.

על האמהות לזכור שמילים יכולות ללטף או לשרוט וחשוב לנסות לבחור את המילים המלטפות , האוהבות והעוטפות.

מבוסס על הרשימה הביבליוגרפית הבאה :

טאנן דבורה , ככה את יוצאת מהבית , הוצ' מטר 2009.

טאנן דבורה , קצר משפחתי הוצ' מטר 2002.

כץ עלי , אוף גוזל , הוצ' מודן 1999.

פרידמן אריאלה, מחוברות הוצ' הקיבוץ המאוחד 2011.

פריידי ננסי , אמי ואני, הוצ' זמורה ביתן 1980